למען הסר כל צל של ספק, אני מעריך מאוד את בית חולים "הדסה" על הישגיו הרפואיים הקליניים, האקדמיים והמחקריים. מעבר לכך, רופאי הדסה הצילו את חיי שלי ושל חלק מבני משפחתי. הח"מ גם הרצה בהתנדבות במשך כ-20 שנה לסטודנטים לרפואה שנה ה' של הדסה, בתחום עיסוקו.
עוד בעניין דומה
המצב הנורא שאליו נקלע בית החולים נוגע מאוד ללבי והוא לא באשמת רופאיו המסורים ולא באשמת האחיות ושאר העובדים.
"מהתמונה הקשה מצטייר לעינינו מנהל שאמנם ידע לדבר יפה ובנחת, נעים הליכות, אך קנה שקט תעשייתי בבית החולים בכסף שהוא לא שלו"
המנכ"ל הקודם של הדסה, שניהל את המוסד במשך כ-11 שנה, ציין בהזדמנויות שונות, כולל בכנסת, שהוא היה מנהל מצטיין. יחד עם זאת, הודה שסיים את תפקידו בגירעון של 600 מליון שקל (או לגרסת גורמים אחרים: 750 מליון שקל). אם לגרסתו, מנכ"ל מצטיין שווה גירעון של 600 מיליון שקל, הרי שמנכ"ל "טוב" שווה גירעון של 1.5 מיליארד שקל וכך לאן הגענו?
הכשלון הניהולי של פרופסור מור-יוסף בולט. הוא עצמו הודה שבשר"פ קיבל בית החולים כ-20% והרופא כ80%. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שזה לא מתקבל על הדעת וגורר הפסדים כבדים לבית החולים. בנוסף, ההנחות המפליגות לקופות החולים - על חשבון בית החולים ועובדיו - אינן קבילות, והיו הרבה מעבר למה שנתנו בתי חולים אחרים.
גם משכורות של 20,000 שקל לחודש לאחראי ניקיון ו-100,000 שקל לחודש לטכנאי רנטגן (ועוד איננו יודעים כמה קבלו הפונקציונרים באדמיניסטרציה) אינן מקובלות, כמו גם השקעה מגלומנית של כמיליארד שקל במגדל אישפוז, כאשר המצב הכלכלי כה רעוע.
"לא כל האחריות היא על פרופסור מור-יוסף. יש כאן גם אחריות של הדירקטוריון, הממשלה ונשות הדסה"
מהתמונה הקשה מצטייר לעינינו מנהל שאמנם ידע לדבר יפה ובנחת, נעים הליכות, אך קנה שקט תעשייתי בבית החולים בכסף שהוא לא שלו. בגלל כסף זה יפוטרו מאות, תנאי הרופאים יורעו והחמור מכל - ייפגעו החולים הזקוקים לשירותיו של בית החולים הדסה.
יש לציין, שלא כל האחריות היא על פרופסור מור-יוסף. יש כאן גם אחריות של הדירקטוריון, הממשלה ונשות הדסה.
וכאן ניצבת השאלה המרכזית, היכן באה לביטוי ההתנהגות המוסרית של האדם?
אדם יכל להיות מצטיין בתחומו, בעל אינטליגנציה גבוהה, דיבור מרשים ובעל תארים מרשימים, אך לדעתי מבחן המוסריות הוא לפני הכל ובמקרה שלפנינו הפן המוסרי של המנהל הקובע גורלות וחיים של אנשים רבים. עם כל הכבוד לפן המשפטי, הוא לא יכול להוות ריפוי או שיפוי במקרים כגון אלה. יש כאן פן ערכי-מוסרי ממדרגה ראשונה, שהחברה שלנו כשלה בו: חברה המעודדת הצלחה חומרית, מעמדית ,מסכות של רושם ותארים, על פני מוסר בסיסי ביותר, חמלה ואלטרואיזם.